פסק-דין בתיק ע"א 3326/04

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ר' פינצ'וק אלט), מיום 30.8.04 (ת"א 11330/98), שבו קיבל בית המשפט תביעה (להלן: " התביעה") שהגישו המשיבים לפינוי ולסילוק ידו של המערער, וחייב את המערער לפנות את הנכסים שלהלן שבבעלות המערערים ולסלק ידו מהם.

1.         הרקע

(א)        בכתב התביעה נטען שהמשיבים הם הבעלים הרשומים של חלקות 736 ו-737 בגוש 6623 בפינת הרחובות דבורה הנביאה ופנחס רוזן בתל אביב (להלן: " המגרשים"). בשנת 1998 פלש המערער למגרשים והחל לבצע עבודות חפירה. כתוצאה ממעשים אלו, הגישו המשיבים עוד בשנת 1998 את התביעה. 

(ב)        בכתב ההגנה שהגיש המערער לא חלק על הטענה שהוא מחזיק במגרשים, אך טען שהוא ומשפחתו מתגוררים בבית הבנוי על המגרשים למעלה מ-30 שנה. לטענתו, אביו קיבל את החזקה במגרשים, וביחד עם שתי נשותיו ו-18 ילדיו התגוררו במקום, גידל במגרש שמסביב לבית בעלי חיים (סוסים, כבשים ותרנגולים), והמערער עצמו הפעיל סככה לממכר אבטיחים. עוד נטען בכתב ההגנה שאת רשות השימוש קיבל אביו של המערער מעיריית תל-אביב לאחר שוויתר על זכויות במקרקעין אחרים, וכשקיבלו המשיבים את זכויותיהם במגרשים - היו זכויות אלו כפופות לרשות שקיבלה משפחתו - ורשות זאת לא בוטלה ולא המשיבים זכאים לבטלה.

2.         פסק-דינו של בית משפט קמא

(א)        בית משפט קמא מצא שהמשיבים הוכיחו את בעלותם הרשומה במגרשים ועל כן היה על המערער להוכיח את זכותו להחזיק בהם לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. המערער לא הגיש מסמך כלשהו כראייה לרשות שנתנה העירייה לו או לאביו. המערער ניסה להוכיח רשות מכללא או הסכמה שבשתיקה מצד העירייה, אך עדים שזומנו לעדות לא תמכו בגרסתו. עדות המערער עצמו בדבר סככת האבטיחים שהפעיל הייתה סתמית, ולא הוכיחה את גירסתו, ונוסף לכך, המערער לא הציג כל ראייה להוכחת טענתו שאביו ויתר על זכויות במקרקעין אחרים בתמורה לרשות השימוש במגרשים.

(ב)        המשיבים, לעומת זאת, הציגו ראיות ששומטות את הקרקע תחת גירסת המערער, לרבות תצלומי אוויר שהוכיחו שעד לשנת 1998 לא התגורר איש על המגרשים; המשיבים הוכיחו גם שהמערער התגורר בכתובת אחרת. המערער אף לא הגיש אישור כלשהו על תשלומי מיסים, שימוש במים, חשמל או טלפון.  

(ג)      בית המשפט קבע שאפילו היה המערער מוכיח שהיה בר רשות במקרקעין (טענה שכאמור לא הוכחה) אזי זוהי רשות הדירה שבוטלה, והמערער לא הוכיח זכאות  לפיצוי כלשהו, מאחר שלא הוכיח שהשקיע במקרקעין סכומים כלשהם, ואת שיעורם.

 (ד)       לבסוף ציין בית המשפט, שהשאלה אם חלקותיהם של המערערים היו מלכתחילה במקום אחר והם קיבלו את המקרקעין במסגרת רה-פרצלציה במיקום שונה, אינה רלוונטית.

(ה)        לנוכח האמור קיבל בית משפט קמא את התביעה, והורה על סילוק ידו של המערער מהמגרשים.

            מכאן הערעור.

3.         טענות הצדדים

(א)        בערעור טוען ב"כ המערער טענות בקשר עם מיקומן הנכון של החלקות שקיבלו המשיבים במסגרת הרה-פרצלציה. לטענתו, המשיבים היו הבעלים, מכוח ירושה, של חלקות 331 ו-329 בגוש 6623. לאחר הפרצלציה הוקצו למשיבים חלקות 648 ו-649 בגוש 6624 - מגרשים שעליהם התגוררה משפחת המערער מזה שנים רבות; המשיבים קיבלו לידיהם חלקות תפוסות, ולא חלקות בשטח ציבורי פתוח. לכן, טוען המערער, רק עיריית תל-אביב היתה רשאית לבטל הרשות, ומשבחרו המשיבים להגיש תביעה, הרי שמערך התביעה שלהם היה צריך להיות שונה; היה על המשיבים להגיש נגד המערער תביעה מסוג אחר - לא כמסיגי גבול, אלא כמי שהרשות לתפוס ולהחזיק בשטח פקעה מכוח הודעה של הבעלים על ביטול הרשות.

(ב)                המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא, מנימוקיו.

4.         דיון והכרעה

            דין הערעור להידחות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבים הם הבעלים הרשומים של המגרשים. אין מחלוקת גם כי המערער מחזיק במגרשים, ולכן, הנטל מוטל על כתפי המערער להוכיח שהחזקתו בהם היא החזקה כדין.

המערער לא הצליח להוכיח בבית משפט קמא שהחזקתו כדין, ולכן, צדק בית משפט קמא בקובעו שעליו לסלק את ידו. המערער, כאמור, לא הוכיח שעיריית תל-אביב העניקה לו ולמשפחתו רשות להחזיק במגרשים בתמורה לוויתור כלשהו על זכויות.

גם אם היינו מקבלים לצורך הדיון בערעור זה את טענת המערער שמשפחתו מחזיקה במגרשים כבר משנות ה-60 (כפי שטען הפקח לשעבר נזרי בתצהירו נ/6 ובעדותו), אין בכך כדי לסייע למערער, שכן, בהעדר זכויות קנייניות ולנוכח העובדה שהמערער טוען אך ורק לזכויות של בר-רשות, זכאי הבעלים להורות על ביטול הרשות, כפי שאכן נעשה, וזאת, אף אם את הרשות בפועל נתן הבעלים הקודם.